ה"אוסקר", אמנות הקולנוע ,התקשורת והנרטיב הלאומי -ד"ר אלי כרמון

ה"אוסקר", אמנות הקולנוע ,התקשורת והנרטיב הלאומי

מאת: אלי כרמון*
מרץ 2013

הסרט "ארגו" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר ה-85. הסרטים "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" הפסידו בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באותו טקס.
האם יש משמעות לשלושת סרטים האלה מבחינת הנרטיב הלאומי?
"ארגו" מציג את הדרמה והאפוס של חילוצם של חלק מתוך 66 עובדי השגרירות האמריקאית בטהרן, שנכבשה ב-4 נובמבר 1979 על ידי סטודנטים רדיקלים ואנשי משמרות המהפכה האסלאמיים בעידוד משטרו של אייתולה חומייני.
ששה אמריקאים הצליחו לחמוק ומצאו מחסה בבית השגריר הקנדי. לוחם סי.איי.איי מארגן מבצע מסוכן לחילוצם, בסיוע השגריר הקנדי, צוותו וממשלת קנדה.
אירוע משמעותי בסרט היא החלטת הנשיא קרטר לבטל ברגע האחרון את המבצע ובכך לסכן את חיי ששת האמריקאים, בגלל תוכנית עתידית למבצע גדול לחילוץ כל אנשי השגרירות המוחזקים כבני ערובה.
מרגע זה הופך החילוץ הדרמטי אך המוצלח למבצע אישי של לוחם ה-סי.איי.איי, בניגוד להוראה שקבל מראשי הארגון. כידוע, מבצע "כוח דלתה" האמריקאי לחילוץ בני הערובה בשגרירות באפריל 1980 נכשל כישלון חרוץ וגרם למותם של 8 חיילים אמריקאים בתאונת מסוקים. כתוצאה מכישלון זה ג'ימי קרטר נכשל בניסיונו להיבחר שנית לנשיא ארה"ב.
ייתכן שבחירת "ארגו" לקבלת הפרס על פני "לינקולן", המתאר את מאבקו של הנשיא האמריקאי הנערץ למען ביטול העבדות, נובע מהרגשת השופטים שהעימות הנוכחי בין ארצות הברית לאיראן על רקע הניסיון לעצור את התגרענות משטר האייתולות, הוא המשכו של אותו משבר של שנת 1979, שבו הושפלה האומה האמריקאית עד עפר.
הסרט, מעבר לתפקידו הבידורי, עשוי לרומם את רוחו של העם האמריקאי בתיאור מבצע הגבורה, לפי מיטב הנרטיב האמריקאי, ברמה האישית אם לא הממסדית.
סמלי שמישל אובמה נבחרה למסור את הפרס ליוצרי "ארגו". נשאר לראות אם בעלה הנשיא אובמה יפעל כמו קרטר בזמנו או שיהיה לו האומץ להתמודד עד הסוף עם האיום האיראני, כפי שעשה גיבור "ארגו".
ומה הנרטיב של שני הסרטים הישראלים?
קשה, אם בכלל, להגדיר את "חמש מצלמות שבורות" כסרט ישראלי כאשר יוצרו הפלסטינאי עימאד בורנאט מכריז מעל כל במה שזה סרט פלסטינאי והיוצר הישראלי גיא דוידי טוען שהוא לא מייצג את המדינה ושיש ניסיון ישראלי "לרכוב על גב הפלסטינים בדרך לאוסקר" . סלאמה בורנאט, אחיו של הצלם הפלסטיני טוען ש"ישראל היא ישות לא חוקית וצריך לסלק אותה מפה"; ואולי זו המטרה הנסתרת של עימאד בורנאט, ולא תיאור סבלות הפלסטינאים כתוצאה מבניית גדר ההפרדה, מבלי לציין כלל את עשרות פיגועי ההתאבדות בישראל שהובילו לבנייתה.
בעיניי זהו סרט המייצג את הנרטיב הפלסטיני ולא ניסיון לקדם כביכול אפשרות של הסכם ישראל-פלסטיני, כפי שנטען על ידי כמה מבקרים אוהדים.
חלק גדול מהתקשורת הישראלית התלהבה מסרטו של דרור מורה "שומרי הסף"; ברחבי העולם הסרט התקבל בתרועות.
הסרט אכן הינו מיוחד במינו מבחינה דוקומנטרית כאשר לראשונה בישראל מתראיינים בכנות רבה ששה ראשי שירות הביטחון לשעבר, אנשים שייצבו במידה רבה את המציאות הביטחונית במדינה, על המדיניות שהם עצמם ביצעו מאז שישראל כבשה את הגדה המערבית ואת רצועת עזה במלחמת ששת הימים.
מדברי ראשי השב"כ מצטיירת תמונה שכיבוש השטחים והמשך השליטה בהם הוא שורש כל הרע ושההצלחות המבצעיות שהרגיעו את השטח לאחר גלי הטרור וההתפרצויות האלימות לא נוצלו על ידי הפוליטיקאים הישראלים לדורותיהם כדי להביא לסוף סכסוך הדמים בין שני העמים. אחת האשמות הינה שלהנהגה הישראלית "לא הייתה אסטרטגיה, רק טקטיקה".
ברמה המוסרית הסרט מציג את ההתלבטויות שעמדו בפני ראשי המערכה נגד הטרור הפנימי כאשר גלי מעצרים נרחבים, שיטות הפעולה הקשוחות או הרג חפים מפשע בעת פעולות חיסול מחבלים הרחיבו את מעגל המצטרפים לטרור והעצימו את השנאה נגד ישראל. אחד המבקרים תיאר את האווירה בסרט כאילו ראשי הארגון "יורים ובוכים."
אני מסכים עם הקביעה לגבי חוסר אסטרטגיה ישראלית לטווח הארוך וגם עם הביקורת על מדיניות ממשלות ישראל בנושא הקמת ההתנחלויות.
מאידך, ראשי שירות הביטחון ממעטים להתבטא או שלא נשאלים כלל לגבי תפקיד ההנהגה הפלסטינית ובראשה ערפאת להיווצרות המצב העגום בשטחים, במיוחד לאחר הסכמי אוסלו. גלי הטרור של 1994-1996, בשיא תהליך השלום, ובוודאי ההרג של כאלך אזרחים ישראלים בעת האינתיפאדה השנייה תחת שרביטו של ערפאת הם שהובילו לשנוי בדעת הקהל הישראלית שסגר כמעט כל אופציה לשלום.
נשאלת השאלה באיזה מידה ראשי שירות הביטחון היו מודעים לתוצר הסופי של הסרט והמסר שהוא מעביר והאם הציטוטים השונים הוצאו מהקשרם על ידי עריכה מגמתית בהתאם לאג'נדה של יוצר הסרט.
למיטב ידיעתי המרואיינים לא ראו את הסרט לפני הצגתו לציבור הרחב למרות שלפחות חלקם דרשו זאת.
לסרט הזה חשיבות רבה מאד לגבי תדמיתה של ישראל לא רק בפני הציבור הישראלי אלא בעיקר בעולם הרחב.
מקובל הטיעון שהסרט הוא הוכחה ניצחת שישראל היא מדינה דמוקרטית בעלת חופש דיבור ומחשבה. מגיע לעם ישראל שיתנהל דיון פתוח ורציני בנושא הסכסוך עם הפלסטינאים ולראשי מערכת הביטחון תפקיד מרכזי בדיון כזה.
אך השאלה היא האם "שומרי הסף" משרת בסופו של דבר את המטרה או שהוא מציג תמונה מגמתית שמעצימה את הקיטוב בדעת הקהל הישראלית.
אנו נמצאים בתקופה שנערכת נגד ישראל מערכה עולמית נרחבת לדה-לגיטימציה בתחום המדיני, הכלכלי, התרבותי והאקדמי. ראשי השב"כ היו צריכים לשקול גם את הנזק העצום שהסרט עשוי לגרום לתדמיתה של המדינה, לא רק ככלי בידי אויבנו אלא גם בידי חלק הולך וגדל של מנהיגים ומעצבי דעת קהל בעולם שלא מוכנים להרים אצבע (אפילו בהצבעה במוסדות הבינלאומיים) נגד פעולות הטרור של חיזבאללה ואיראן אך מהירים בביקורת והאשמות נגד ישראל.
דוגמא לכך שהתקשורת הישראלית היא מגמתית ורודפת פרסום ו"תהילה", לפחות בהשגת פרס ה"אוסקר" בכל מחיר, היא היחס לסרט תיעודי אחר, "שפתיים חתומות", סרט טלוויזיוני שהכינו העיתונאי ירין קימור והמפיקה דורית סטריק עבור הערוץ הראשון והוצג בנובמבר 2012, אשר קבל חשיפה מוגבלת וצנועה.
ב"שפתיים חתומות", שנועד לתאר את פועלו של ראש המוסד לשעבר יצחק חופי (חקה), מתראיינים לראשונה ששה ראשי מוסד לשעבר וחמישה ראשי אגפים ובו הם מדברים בפתיחות על ההיבטים המבצעיים, המדיניים והאנושיים הקשורים בעבודת הארגון.
מצפייה בו ניתן להיווכח שגם ראשי המוסד התמודדו בעת פועלם נגד הטרור בחו"ל עם אותן בעיות לגבי האסטרטגיה הנכונה בלחימה בטרור, ההיבטים המוסריים והרגישויות הבינלאומיות. למשל באיזה מידה פעולות חיסול ראשי ארגוני הטרור בחו"ל משרתים את הסיכול של פעולות עתידיות ואת ההרתעה או שהן תוצר יצר הנקמה הלאומית.
האם תיאור היבטים חיוביים חשובים בעבודת המוסד, כגון תפקידו המשמעותי במשא-ומתן להסכם השלום עם מצרים (וגם ירדן) ובהעלאת יהודי אתיופיה לא מצדיק סיקור נרחב בפני דעת הקהל המקומית והעולמית רק מפני שהוא לא רץ ל"אוסקר"?
"שומרי הסף" היה יכול להיות סרט אמיתי ומאוזן יותר אם היה מתאר גם את העבודה המפרכת וההקרבה האישית של עובדיו העלומים של השב"כ כדי לשמור על חיי אזרחנו והתפקיד החיוני של ראשי הארגון בניהול משברים מול הפלסטינאים.
ראשי מערכת הביטחון המתראיינים לסרטים מסוג זה כדאי שיזכרו שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.

*ד"ר אלי כרמון הינו חוקר בכיר במכון למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי בהרצליה

תגובה אחת בנושא “ה"אוסקר", אמנות הקולנוע ,התקשורת והנרטיב הלאומי -ד"ר אלי כרמון

  1. ראשי השב"כ נכנסו למלכודת הפתאים השמאלנית והחד כוונית הזאת מסיבות לא מובנות. לא ניתן לייחס להם את תאוות הפרסום וגם לא את תכונת התמימות.כנראה שהיה פער גדול בין מה שנאמר להם ע"י המפיקים לבין התוצר הסופי. בכל מקרה ניתן לתמוה על השת"פיות הזאת עם גורמים שהאג'נדה שלהם ידועה לכל בר דעת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s