עובדות ישנות – חדשות בדבר מעמדם הבינלאומי של השטחים ומדינת ישראל וגבולותיה על פי החוק הבינלאומי

אני נדהם כל פעם מחדש מעובדות ישנות – חדשות אשר רוב האזרחים אינם מודעים להם כלל.
אני מעביר אליכם מסמך שנכתב למר מזוז בשנת 2004 לקראת פינוי גוש קטיף ובו הבהרות והסברים למעמד השטחים וארץ ישראל כולל "הקו הירוק" בעיני המשפט הבינלאומי,אשר תקף גם ברגע זה.ישראל רשאית לפנות לערכאות משפטיות בינלאומיות ולתבוע את זכויותינו או הפרות של זכויות אשר ניתנו לנו בדין ע"י גופים בינלאומיים.

לכבוד: מר מנחם מזוז, היועץ המשפטי לממשלה – יוסי בלום הלוי.

יום רביעי, כ"ג בתמוז תשס"ד, 14.07.2004
לכבוד: מר מנחם מזוז, היועץ המשפטי לממשלה,
משרד המשפטים,
רחוב צאלח א-דין – ירושלים
בפקס: 02-6274481

מכובדי, שלום רב,

הנדון:

חוות דעת משפטית בעניין מסמכי היסוד של ארץ-ישראל המנדטורית, ושל זכויתיה של מדינת ישראל כמגשימה בפועל של הזכויות הלאומיות של הבית הלאומי היהודי.

סימוכין: מסמכי החלטת סן רמו, כתב המנדט על א"י פלשתינה, חוזה הגבולות
הצרפתי-בריטי, וההסכם האנגלו-אמריקני.

אני מתכבד להעביר אליך תמצית של חוות דעת משפטית המבוססת על מסמכי מקור וחו"ד של המומחים למשפט הבינלאומי, הפרופסורים אליאב שוחטמן, טליה איינהורן, והווארד גריף.
בתמצית שלהלן אני מבקש להפנות תשומת לבך להשלכות של חוות דעת זו, ביחס לשני עניינים העומדים על סדר היום הציבורי והבינלאומי כאחד:

א. המשמעויות המשפטיות של תוכנית נטישת שטחים.
ב. מעמדם של שטחי הודה, שומרון וחבל עזה במשפט הבינלאומי בכלל, ולאור המלצות בית הדין הבינלאומי בהאג בעניין גדר הביטחון, בפרט.

אני מבקש להצביע על מחדל מתמשך מצידה של מדינת ישראל, שלא טרחה עד היום להציג בפני הקהילה הבינלאומית את טענות הריבונות שלה על "השטחים", כפי שאלה עולים ממסמכי היסוד הנ"ל במשפט הבינלאומי.
בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, התעלם במפגיע ממכלול זכויותיה של מדינת ישראל, קבע שרירותית שמדובר "בשטחים פלשתיניים", קבע שמדובר בהפרה של אמנת ג'נבה הרביעית, זאת בנוסף לשאר ההמלצות, שאינן מתיישבות לא עם המשפט הבינלאומי, לא עם הצדק, ותוך התעלמות משוועת מזכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל, על בסיס מגילת האו"ם, כנגד התקפות הטרור וכוונות הג'נוסייד של הפלשתינים כלפי אזרחי ישראל.

כזכור, לאחר דיונים באו"ם ובמסגרות בינלאומיות נוספות על מעמדם של השטחים שנכבשו בידי ישראל במלחמת 1967, לא הוכרו הפלשתינים בהתאם למעמד השטחים כצד בסכסוך ולפיכך, החלטות מועה"ב 224 ו- 338 עסקו בנסיגה משטחים, אם בכלל, והעברתם למדינות, כמשתמע מכך. זאת ועוד, הצהרת ממלכת ירדן ב- 1988 כי היא מושכת ידיה מתביעות על יו"ש, הותיר את ישראל לבדה כטוענת לגיטימית לבעלות על השטח.

ישראל טענה החל מ- 1967 ואילך, שמתוקף זכויותיה על שטחי יש"ע, ומתוקף היותם שטחים כבושים בידי הממלכה העבר ירדנית והרפובליקה המצרית, אין חלה על השטחים הללו ,אמנת ג'נבה הרביעית, וכי ישראל מסיבות הומניטריות בלבד תהיה מוכנה להחיל עבור התושבים הערביים של השטחים הללו, ולפנים משורת הדין, סעיפים הומניטריים מאמנה זו.
ברצוני להפנות תשומת לבך לעובדה, כי בשום מסמך של המשפט הבינלאומי אין התייחסות למדינה פלשתינית, ואף לא לזכויות לאומיות של "עם פלשתיני", ואם אכן הייתה התייחסות לזכויות כאלה בהסכמים שנחתמו בקאמפ-דוד 1979, ולאחריהם במסגרת הסכמי אוסלו 1993, הרי לפחות תוקפם המשפטי של אלה האחרונים, פג לאחר תום 5 השנים שבין 1993 ל- 1998 בהתאם לתקופת ההסכמים, וכי למצער, פתיחת פעולות האיבה על ידי הרשות הפלשתינית בשנת 2000 והפרתו היסודית של ההסכם סתמה עליהם את הגולל.
לתשומת לבך, סעיף 80 באמנת האו"ם המאשרר את תוקפם של מסמכי היסוד במשפט הבינלאומי בדבר זכויותיו של העם היהודי לבית לאומי בכל רחבי ארץ ישראל, ובמפות שצורפו להסכמים אלה.
אני סבור כי חובה על מדינת ישראל לדרוש בתוקף הכרה בזכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל, וכי מחובתה של ממשלת ישראל לשמש כנאמן של העם היהודי ולהימנע מהעברת ריבונות של שטחים אלה, כולם או מקצתם בשל היות הדבר מנוגד לאמור בהסכם המנדט בדבר זכויות העם היהודי בכלל, ומגילת העצמאות בפרט.

בכבוד רב,
יוסי בלום הלוי

מעמדם של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה במשפט הבינלאומי

פרטי העצמאות המתוכננת של המדינה היהודית נקבעו בשלושה מסמכים בסיסיים, שניתן לכנותם כמסמכי היסוד של ארץ-ישראל המנדטורית ושל מדינת ישראל היהודית המודרנית שצמחה מתוכה:
"החלטת סן-רמו" מיום 25 באפריל 1920;
"המנדט על ארץ-ישראל", שהוענק לבריטניה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות ואושר על-ידי חבר הלאומים ב- 24 ביולי 1922;
"חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" מיום 23 בדצמבר 1920.
את שלושת מסמכי היסוד האלה השלים החוזה האנגלו-אמריקני מ- 3 בדצמבר 1924 בנוגע למנדט על ארץ-ישראל.

חשוב לזכור תמיד, כי מסמכים אלה הם המבטאים את ההכרה הבינלאומית המחודשת בזכויות המשפטיות ובריבונות של העם היהודי על פלשתינה ועל ארץ-ישראל בהתאם למשפט הבינלאומי, והכרה מחודשת זו נובעת מהם. זאת משום שקיימת דעה כוזבת, אוניברסלית כמעט, כאילו החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מ- 29 בנובמבר 1947 היא ש"הולידה" את מדינת ישראל. לאמיתו של דבר, "החלטת החלוקה" שמעמדה בהתאם לאמנת האו"ם כהמלצה בלתי מחייבת, לא רק שלא ביטלה הזכויות המשפטיות של העם היהודי ואת ריבונותו על כל פלשתינה וארץ-ישראל, אלא שההתקפה שערכו מדינות ערב על מדינת ישראל בעת הקמתה, כמו סירובן להכיר בהחלטה זו, פוסלות על הסף כל דיון בהמלצה זו עצרת האו"ם, ועל כן היא רחוקה מלהיות אישור לזכויות אלו או מחוללתן.

"החלטת סן-רמו" הנזכרת הפכה את "הצהרת בלפור" מ- 2 בנובמבר 1917, מהצהרת מדיניות בריטית גרידא, המביעה אהדה לייעודה של הציונות להקים מדינה יהודית, למסמך מחייב במשפט הבינלאומי, שהטיל על בריטניה להגשים את המטרה הזאת תוך שיתוף-פעולה פעיל עם העם היהודי. על-פי הצהרת בלפור כפי שפורסמה במקורה על-ידי ממשלת בריטניה, הבטיחה זו רק "לעשות כמיטב מאמציה כדי להקל" על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אולם בהחלטת סן-רמו מ- 24-25 באפריל 1920, הטילו מעצמות ההסכמה הראשיות, כגוף מלוכד, על ממשלת בריטניה את האחריות או החובה המשפטית להוציא לפועל את הצהרת בלפור. על בריטניה הוטלה אפוא המטלה המשפטית להבטיח את הקמתו הנאותה של הבית הלאומי של העם היהודי.

המשמעויות של נטישת אזורי יש"ע על פי המשפט הבינלאומי והצהרת העצמאות

המנדט הבריטי חוייב, משפטית, להבטיח את מימוש הבית הלאומי היהודי (מדינה יהודית) בארץ-ישראל והמשמעות היא שממשלת ישראל, שקיבלה על עצמה מתוקף הכרזת העצמאות מיום ה' באייר תש"ח 14 במאי 1948 לממש מנדט זה, אין לא הסמכות ולא הרשות לנטוש את הארץ, או חלקים ממנה, בלא שהדבר יתקבל במשפט הבינלאומי כאי הכרה גורפת בזכויות שהוכרו בהחלטת סן רמו ובהסכמים הנלווים אליו, כמפורט לעיל. לטענת כותב המסמך על פי האמור במגילת העצמאות אין ממשלה בישראל רשאית לוותר על שטחים הנתונים לריבונותה, וכאשר תתכוון לעשות כן, עלולה סמכותה המוסרית ואף החוקתית, לפקוע ציבורית בעם וחוקתית על ידי הכנסת, זאת במסגרות הקיימת של חוקי היסוד, הריבונות החוקתית של הכנסת, ובית המשפט העליון. יש לתת את הדעת על קבלת החלטות ברוב מיוחד של הכנסת או במשאל עם, כדי למנוע מצב בו יהפכו הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת, ובית המשפט העליון (הרשות השופטת) לחותמת גומי של הרשות המבצעת בהחלטה העלולה להיות בכייה לדורות אם לא חמור מכך.

משמעויות נטישת שטחים בהתייחס לעמדות המסורתיות של הערבים וישראל בסכסוך

בשנת 1945, כאשר נוסד ארגון האומות המאוחדות (שהחליף את חבר הלאומים), הוחלט שכל ההחלטות שנתקבלו קודם לכן לגבי המנדטים למיניהם, יישארו על כנן. (כמפורט בסעיף 80 פרק 12 של אמנת האו"ם The Charter of the United Nations)

אי לכך, ההחלטה של חבר הלאומים אשר קבעה שעל האנגלים "לעודד וליישם התיישבות יהודית בכל שטח המנדט", נשארה על כנה על פי החלטת האו"ם. לפיכך מודגש, שהחלטות האו"ם ומועצת הביטחון בכלל זה, מבוססות או על הפרק ה-6 של אמנת האו"ם (המדבר על פתרונות של סכסוכים בין מדינות, בדרך של מו"מ ובדרכי שלום) או על הפרק ה-7 (המדבר על הפעלת כוח לפתרון סכסוכים). כל ההחלטות המבוססות על הפרק ה-6, הן בבחינת המלצות בלבד. מאידך, ההחלטות המבוססות על הפרק ה-7, (כגון ההחלטה שחייבה את עירק לצאת מכווית), מאפשרות למועצת הביטחון להפעיל כוח כדי ליישם את ההחלטה, והן לא חלו מעולם על הסכסוך הישראלי ערבי מהסיבות הידועות. מאז נוסד האו"ם, ב-1945 כל ההחלטות בנושא ישראל-ערב, התבססו על הפרק ה-6, (כולל ההחלטה על החלוקה וההחלטות האחרות – כגון 242 ו-338). לכן, כל ההחלטות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי הן בגדר המלצות בלבד שאינן מחייבות אף צד!

היות ובוועידת סן רמו, החליטו גם על מתן ריבונות למדינות אחרות כגון, מצרים, לבנון, סוריה ועיראק ועל מסגרת הגבולות שלהן, אם מישהו באו"ם יטען שיש לשנות את החלטת ועידת סן רמו לגבי גבולות מדינת ישראל היום, זכותה של מדינת ישראל לדרוש דיון מחודש גם על גבולות של כל המדינות שמסביבה, על פי העיקרון שכל הגבולות נקבעו באותה ועידה, והדדיות היא המינימום שמדינת ישראל רשאית לדרוש.

לפיכך, יש סכנה שנטישת שטחים תיצור מצב משפטי שבו יקבלו ערביי א"י והרשות הפלשתינית לראשונה, הכרה דה יורה ודה פקטו כאחת על ידי מדינת ישראל, שהיא צד טוען יחיד לריבונות בסכסוך, כאשר בידיה, וברשותה בלבד, מסמך המאשר את ריבונותה על א"י מתוקף החוק הבינלאומי!
המשמעות: ישראל תשמיט בעצם הנטישה מרצון של השטחים, כל טענה לריבונות שהוקנתה לה מתוקף החלטת סן רמו ונספחיה. כמו כן, תכיר ישראל בטענותיהם של הפלשתינאים "לזכויות היסטוריות" שאבדו להם, כטענתם, בכל שטח משטחי "פלשתינה – ארץ-ישראל" המנדטורית לשעבר, ומהשלב שבו יהיה להם בין הירדן לים רוב דמוגרפי, הם יוכלו להכריז שמדינת ישראל כמדינה יהודית איננה רשאית על פי עקרון ההגדרה העצמית לשלוט בעם אחר, ומחובתה להעביר את הריבונות והשליטה לידי הרוב הערבי – בדיוק על פי אותו עקרון שדרום אפריקה העבירה את השליטה ליד הרוב השחור.
יש להזכיר כי החלטת בית הדין בהאג בעניין הגדר, קובעת "שההתנחלויות אינן חוקיות", והן מהוות הפרה של החוק הבינלאומי, כביכול; נטישת שטחים ביהודה שומרון וחבל עשה לאחר פסיקה שערורייתית זו, תהפוך כל שטח מריבה בנינו לפלשתינים כשטח כבוש, שלפלשתינים, ורק להם, יוכרו בהם זכויות ריבוניות, שינבעו מתוקף פסיקה בלתי חוקית זו.

משמעויות נלוות לשטחים עליהם הוחל החוק הישראלי בקווי שביתת הנשק

גם לא תעמוד לישראל כל טענה לריבונות, ולו אף חלקית על גבולות שביתת הנשק 1949 – הקרויים "גבול הקו הירוק", שכן קו זה מעולם לא היה גבול מוסכם בין ישראל לשכנותיה ולא הוכר אף על ידי שום גורם בעולם כגבול בינלאומי. מי שסבור כי תביעותיה של מצרים לתיקוני גבול עם ישראל בקו הירוק, כפי שעלו בעת חתימת הסכם השלום עימה תמו – חי באשליה: למצרים יש תביעות מישראל, העולות מעת לעת, "להחזיר" לה שטחים נרחבים ביותר בדרום הנגב, המכונים בפיה "משולש אום רשרש", ואשר כוללים את כל מפרץ אילת, העיר והישובים שבסביבתה, בשטח של למעלה מאלף קמ"ר (תוך יצירת פרוזדור יבשתי רציף בין סיני לירדן וסעודיה). ישראל לא תוכל מרגע הנטישה הזו של שטחי יש"ע, להתנגד לאיזו שהיא טענה לריבונות פלשתינית גורפת על כל השטח, ויעמדו לערביי א"י לא רק אותן טענות לשוויון זכויות משפטיות, שלא ניתנו להם מעולם בשום מסמך של המשפט הבינלאומי (וכאמור אף לא בהחלטות 242 338 של האו"ם שהתקבלו לפי סעיף 6 לאמנת הארגון!) וישראל תהיה זו שבעובדת הסתלקותה מהשטחים הללו תיתן תוקף לתביעות העולות מהאמנה הפלשתינאית.

נטישה זו תיצור מצב חדש לחלוטין, שיעמוד בסתירה למצב האותנטי של המשפט הבינלאומי שהתהווה בהחלטת סן-רמו, בכתב המנדט ובאמנה הצרפתית-בריטית מ- 1920.
החלפת המשפט הבינלאומי האותנטי ב"כאילו" משפט בינלאומי תחליפי, המורכב מהחלטות בלתי-חוקיות של האו"ם, היא חלק מאיוולת כלל-עולמית המתרחשת מאז 1969, כאשר "העם הפלשתיני" "זכה" לראשונה להכרה בינלאומית פוליטית במהותה, ולא משפטית, לאחר הישגי ישראל במלחמת ששת הימים. אם לפי איוולת זו נחשבה ישראל "כוח כובש" בשטחי יהודה ושומרון, הרי שמשלב זה היא תחשב ככוח פולש לא לגיטימי גם בשטחי "הקו הירוק", בו הישראלים רואים עצמם כגורם ריבוני בעל זכויות. כל הטענות המועלות בפורומים בינלאומיים עוינים, ואף בקרב תומכיהם בארץ, שישראל פועלת בניגוד לחוק הבינלאומי בכלל, ואמנת ג'נבה ותקנות האג בפרט, הן טענות שקריות אשר חסרות כל בסיס במשפט הבינלאומי.

אף שאמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 ותקנות האג משנת 1907, הן מסמכי משפט בינלאומי אמיתיים, אין להם שום שייכות ישירה או רלוונטיוּת למעמדן המשפטי של יהודה, שומרון ועזה, שהם חלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי ושל ארץ-ישראל, ולמדינת ישראל, ורק לה, עומדות טענות מוצדקות לריבונות עליהן; זאת ועוד: בהסכמי השלום עם ירדן, וויתרה ישראל ללא כל תמורה נגדית והכרה בזכויותיה החוקיות על שטחים שממזרח לירדן, ובכך תמו כל טענותיה לריבונות, ולו אף תיאורטית, על שטחי המנדט המזרחיים של ארץ ישראל. הסתלקותה של ירדן ב- 1988 מתביעות על שטחי יהודה ושומרון יצרה מצב חדש אותו ישראל לא ניצלה להגנה על זכויותיה בשטחים אלה. וויתור משלב זה ישמיט כאמור את הבסיס האחרון לטענות הריבונות שלה, בכל חלק בארץ, ינציח את הסכסוך היהודי-ערבי, ישחק את כוח העמידה והחוסן הלאומי, עד כדי סכנה להיכחדותה של מדינת ישראל.

מקורות: חוות דעות של מומחים למשפט הבינלאומי

הפרופסור אליאב שוחטמן
הדר' הווארד גריף
הפרופסור טליה איינהורן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s